גזר דין בתיק ת"פ 1890-07-10

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, אשר בשלב מסוים, בדיון שהתקיים לפני ביום 8.12.10 תוקן במסגרת הסדר טיעון, עליו הצהירו הצדדים. על פי כתב האישום המתוקן, המתלונן חייב היה סך של 30,000 ש''ח לאחד אחמד אל ג'רושי. בשלב מסוים סמוך לחודש מאי 2010 הגיעו המתלונן ואחמד אל ג'רושי להסדר לפיו החוב ייפרש לתשלומים חודשיים בסך 5,000 ש''ח כל חודש. המתלונן לא עמד בהסכם פרישת התשלומים. משום כך, שלח אחמד אל ג'רושי את הנאשמים למתלונן על מנת לגבות החוב.

השניים הגיעו למתלונן בתאריך 9.6.10 בשעות אחר הצהרים, שעה ששהה במשרדו במושב עזריה, נכנסו למשרדו ודרשו מהמתלונן כי ישלם באופן מיידי מלוא סכום החוב. המתלונן השיב כי אין הוא חייב להם דבר אלא לאחמד אל ג'רושי וכי עמו הגיע להסדר תשלומים. משכך איימו השניים על המתלונן ואמרו לו כי אם יזלזל בהם יפגעו במשפחתו. אחר כך, דרש נאשם 2 את סכום החוב ואמר לו כי אם לא ישלם הכסף יפגע בו. נאשם 1 אף הוא הצטרף לאיומים ואמר למתלונן כי אם לא ישלם את הכסף יפגעו במתלונן ובמשפחתו. בהמשך לכך, הציבו השניים אולטימאטום של 24 שעות לפיו עליו לשלם החוב בתוך תקופה זו, שאם לא כן יממשו את איומיהם. בהמשך לכך, תקפו הנאשמים את המתלונן באופן שנאשם 1 אחז במתלונן בכתפו ואז נאשם 2 סטר בפניו של המתלונן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 5.7.10 הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום הליכים. הנאשמים שוחררו ממעצר, בחלוף כחודשיים, ל"מעצר בית".

במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כאמור שהנאשמים יודו ויורשעו על פי העובדות שבכתב האישום המתוקן כמפורט לעיל, בעבירות של דרישת נכס באיומים בצוותא חדא וכן עבירה של תקיפה. בין הצדדים לא הייתה הסכמה עונשית, ההסכמה הייתה לעניין תיקון כתב האישום בלבד. באי כוח הנאשמים עתרו לקבל חוות דעת הממונה על עבודות שירות בשב''ס (להלן - "הממונה") ואילו ב''כ התביעה, הודיע כי עמדת התביעה לעונש היא מאסר בפועל "ממש" דהיינו לא כזה שירוצה בעבודות שירות.

לאחר ששקלתי בקשת הנאשמים הוריתי לקבל חוות דעת הממונה. בתחילה הגיש הממונה חוות דעת לפיה שלל ריצוי עונש בעבודות שירות, משיקולים מודיעיניים של משטרת ישראל. כיוון שכך, הוריתי לממונה לתת חוות דעת נוספת שתהיה חוות דעתו שלו ולא של גורם חיצוני. ואכן, לאחר החלטתי הגיש הממונה חוות דעת, מהן עולה כי על פי שיקול דעתו, המסתמך על מכלול נסיבות ועובדות, שלל ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות.

באי כוח הנאשמים ביקשו כי אורה לממונה להסביר על פי מה סמך עת נתן חוות דעתו. דחיתי בקשתם בהחלטה מנומקת.

לנוכח האמור לעיל, טענו הצדדים לעונש. בשלב מסוים הודו הנאשמים בעבירות נוספות של הפרת הוראה חוקית, והיא ההוראה שקבעה כי שחרורם יהא "במעצר בית". הנאשמים הורשעו פעם נוספת בעבירה של הפרת הוראה חוקית, כאשר נאשם 1 הודה כי הפר "מעצר הבית" בשלוש הזדמנויות שונות ואילו נאשם 2 בהזדמנות אחת. כמו כן, משניסו הנאשמים להימלט משוטרים ממילא עברו עבירה נוספת של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והורשעו לפיכך גם בעבירה זו.

בא כוח התביעה עתר לגזור על הנאשמים עונש מאסר ממושך וזאת לנוכח חומרת המעשים תוך שהוא מדגיש החומרה שיש בהטלת אימה ושימוש באלימות כדי לגבות חובות. כמו כן, בשים לב לעובדה כי נגד נאשם 2 עומד ותלוי מאסר מותנה שיש להפעילו למשך שישה חודשים.

באי כוח הנאשמים הדגישו כי המעשים שבהם הודו הנאשמים אינם חמורים. אין מדובר באלימות קשה אלא במעשים שהם ברף נמוך של אלימות: איומים, אחיזה בכתף וסטירה. כמו כן, הדגישו כי עצם החוב הוא לגיטימי ואין מדובר במעשי סחיטה. אכן, הדרך לגבות חוב באלימות אינה ראויה אך בבסיס העניין מצוי חוב כספי שהמתלונן אינו משיבו. כמו כן, טענו כי הפרת "מעצר הבית" היא מינורית לפי שנמצאו סמוך לבתיהם.

כשאני בוחן מעשיהם של הנאשמים, ומבלי להקל ראש בעבירות של הפרת הוראה חוקית, אני מוצא כי החומרה מצויה בעבירות האלימות יותר מאשר בעבירות של הפרת הוראה חוקית. אני שולל דרכם של באי כוח הנאשמים בהמעטת חומרת המעשה. אין ספק ששניים החוברים יחדיו כדי להטיל אימה על אדם על מנת לגבות חובו של אדם אחר, בבחינת גובי חובות אלימים, יוצרים אוירה של טרור ואימה על אותו אדם. נקל לשער, תחושות הפחד והבהלה שאחזו במתלונן, עת הגיעו השניים יחדיו למשרדו, ונקטו נגדו אלימות. אין להקל ראש בעבירת האיומים המתבצעת בנסיבות אלה. יש לבחון המעשים על פי המכלול ולא בפילוח המעשים ובחינת כל איום בנפרד וכל מעשה אלימות בנפרד. המכלול הוא הטלת אימה כאמור על אדם על מנת לגבות חובות.

ההיבט הנותן חומרה למעשה אינו אך במישור הפגיעה במתלונן. נקיטת אלימות על מנת לגבות חוב, אף שהוא לגיטימי מבחינה זו שאין מדובר בסחיטת דמי חסות או סחיטת כספי אדם, יש בה כדי לערער אושיות הסדר החברתי. פתיחה באפיקים עבריינים של הוצאה לפועל היא בבחינת ראשית הרס תשתית חברתית. רוצה אדם לגבות חובו שחייב לו אחר, יפעל אך ורק בדרך שמורה החוק.  יש לנקוט אפס סובלנות לתופעה עבריינית אלימה זו.

ויודגש, נאשם 2 נדון אך שבעה חודשים לפני מעשיו האלימים כאן, למאסר מותנה בגין מעשי אלימות. והנה בחלוף זמן כה קצר חוזר לסורו. בהתנהגות זו, אומר לנו הנאשם 2 כי אין עליו מורא החוק, וכי עונש שאינו חמור אין בו כדי להרתיע אותו.

בגוזרי הדין לא התעלמתי ואף נטלתי לזכותם של הנאשמים, הודיה  בביצוע העבירות תוך חסכון מזמן שיפוטי יקר.

אשר על כן, ככל שאני בוחן ושוקל מכלול השיקולים הצריכים לעניין אני קובע כי אלה העונשים שאשית על הנאשמים:

נאשם 1:

10 חודשי מאסר בפועל.

מעונש זה תנוכה תקופת מעצרו כדלקמן:

מיום 29.6.10 ועד 30.8.10.

ומיום 22.3.11 ועד היום.